מה אתם רואים כשאתם קמים בבוקר?

לשאלה האם מדובר בעבודת פוטושופ או בצילום של המציאות? זהו צילום מציאות, שנעשה מהנקודה שבה מתחברים כל הבניינים. הצפיפות והדחיסות של המרחב העירוני אפילו הקלו עלי בחיפוש הנקודה הזו.

השאלה הראשונה שעולה במבט היא: מה אתם רואים כשאתם קמים בבוקר? את אותם הדברים  אבל הרבה יותר, והרבה יותר צפוף. (ותודה לאריק איינשטיין ז"ל על ההשראה). מנופי ענק במרכז ובפריפריה אינם מפסיקים לעבוד, והציפוף העירוני המואץ ממלא במגדלים עוד ועוד פינות בארץ.

השיח על צפיפות עוסק בדרך כלל בהיבט הכמותי: מספר האנשים לקמ"ר, מספר יחידות הדיור, עומסי התחבורה ורמת האינטנסיביות העירונית. במדדים האלה אפשר להשוות בין ערים שונות בעולם. אבל האם המספרים מספרים את כל הסיפור?

התבוננות בערים המוגדרות כצפופות בעולם מעלה שאלה אחרת: האם הצפיפות בהן באמת מרגישה אותו הדבר? שני מקומות יכולים להיות צפופים מאוד מבחינה מספרית, אך חוויית החיים בהם יכולה להיות שונה לחלוטין. המרחק בין הבתים, איכות המרחב הציבורי, הצמחייה, האפשרות לעצור ולהיפגש כל הדברים המשפיעים על תחושת המקום.

לכן צפיפות אינה רק נתון, היא גם חוויה. חוויה הנוצרת מהמפגש בין הבינוי לבין החיים עצמם, בין מספר האנשים לבין האופן שבו המרחב מאפשר להם לחיות בו.

השאלה "מה אתם רואים?" היא רק חלק מהסיפור. צריך להוסיף לה: "מה אתם מרגישים כשאתם קמים בבוקר?" מהי תחושת המקום, ומה משמעותה של הצפיפות במרחב שבו אנחנו חיים?

כאן נמצא האתגר של התכנון העירוני: לא רק כמה אנשים אפשר להכניס לעיר, אלא כיצד ליצור מרקם צפוף שיש בו גם איכות חיים: בנייני מגורים טובים, מרחב ציבורי נעים, גיוון, צמחייה ונקודות עניין.

עיר צפופה אינה חייבת להיות עיר צפופה בתחושה.

לתגובות שלחו מייל