מדרכה לכל מכונית

חיפוש חניה הוא כבר מזמן חלק משגרת החיים בשכונות המגורים. עבור רבים, סוף יום העבודה אינו מסתיים כשמגיעים הביתה, אלא רק אחרי עוד סיבוב, ועוד אחד, בתקווה שיתפנה מקום ליד הבית. גם אירוח של משפחה או חברים מתחיל לא פעם בשאלה אחרת לגמרי: "איפה אפשר לחנות?" ובקבוצות הווטסאפ של הבניין חוזרת שוב ושוב אותה בקשה מוכרת: "למישהו יש חניה פנויה?".

כשאין מקום פנוי, הדיירים מחנים את המכוניות על מדרכות, באיי תנועה ובכל פינה פנויה. כך המרחב הציבורי הולך ומצטמצם  והולכי הרגל נאלצים לעקוף מכוניות במקום ללכת על המדרכה.

מול המציאות הזאת, מדיניות התכנון דווקא מצמצמת את מספר מקומות החניה. הרעיון ברור: פחות חניה תעודד מעבר לתחבורה ציבורית. בחלק מהפרויקטים, בעיקר לאורך קווי רכבת קלה, מטרו או נתיבי תחבורה ציבורית, אפילו מתוכננים בניינים ללא חניה כלל.

על הנייר זה נשמע הגיוני. בפועל, התחבורה הציבורית עדיין אינה מספקת חלופה אמינה. פיתוח מערכות התחבורה הציבורית מתעכב, פרויקטים נמשכים שנים ארוכות, והשירות עדיין אינו נותן מענה מלא לאורך כל ימות השבוע. שכונות חדשות מתאכלסות הרבה לפני שהחלופה התחבורתית באמת קיימת, וגם ההתחדשות העירונית מגדילה את הביקוש לחניה עוד לפני שנוצרה חלופה אמיתית למכונית.

לכן, השאלה אינה רק כיצד להתמודד עם מצוקת החניה, אלא השאלה מתי באמת תהיה תחבורה ציבורית שתאפשר לוותר על המכונית. כל עוד החלופה אינה קיימת, צמצום מקומות החניה רק יחריף את הבעיה ויחשוף את הפער שבין התכנון לבין המציאות.

לתגובות שלחו מייל