מגדלי הזכוכית – בין אסתטיקה למחיר סביבתי

במהלך צילום מגדלים בעיר, מצאתי את עצמי מתעכבת שוב ושוב על מעטפות הזכוכית שלהם. בתחילה משכו את העין העיצוב המודרניסטי והנוכחות המרשימה של הזכוכית. אך ככל שהתבוננתי בהן, התחדדה השאלה אם הן מתאימות לאקלים הישראלי בעידן של משבר האקלים. לצד שאלה זו עולה שאלה רחבה יותר: האם זהו האופן שבו אנחנו רוצים להמשיך לבנות את הערים שלנו.

 מגדלי המשרדים בעלי מעטפות הזכוכית, שהפכו לסימן היכר של הערים בעשורים האחרונים, הם חלק בלתי נפרד מהיווצרות איי החום העירוניים. הבחירה בזכוכית נבעה משילוב של שיקולים כלכליים ועיצוביים: טכנולוגיות בנייה חדשות אפשרו לייצר מעטפות זכוכית במהירות ובאיכות גבוהה, ובמקביל התפתחה ההעדפה האדריכלית לחזיתות שקופות, קלילות ואווריריות. אך ליתרונות הכלכליים והאסתטיים מתלווה מחיר סביבתי כבד.

מעטפת הזכוכית מאפשרת חדירת אור טבעי פנימה, אך גם לוכדת את החום בתוך החלל הפנימי והופכת את המגדל למעין חממה אנושית. למרות התקדמות בטכנולוגיות הבידוד, במציאות ככל שהטמפרטורה עולה, כך גובר הצורך במיזוג אוויר. המזגנים צורכים יותר חשמל, פולטים עוד חום אל הרחוב ומגבירים את פליטת המזהמים. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: יותר חום, יותר מיזוג, יותר צריכת אנרגיה ויותר חום.

בסופו של דבר, הפתרון הכלכלי המועדף על  יזמים ואדריכלים  הופך לנטל כלכלי על  הדיירים, על החברות הפועלות במבנים ועל משק החשמל כולו.

מול חזותם האלגנטית והשקופה של המגדלים, השאלה כבר אינה רק איך המגדלים נראים, אלא איך הם מתפקדים והאם אפשר להמשיך לבנות מעטפות זכוכית כאילו אנחנו חיים באקלים אחר?