כשהחזית פוגשת את הרחוב

בכל פעם שאני חולפת ליד מרפסות זכוכית כאלה המבט נעצר לרגע. הן נראות נקיות ומסודרות כשהבניין חדש, אבל די מהר הן מתמלאות בעקבות החיים של הדיירים: מסתורי במבוק, מתקני כביסה, רהיטי פלסטיק, צעצועים, עציצים, בריכות לילדים ועוד אינספור חפצים יומיומיים.

דווקא משום שהמרפסות שקופות, הכול גלוי לעין. במקום חזית אחידה מתקבל פסיפס של חיי היומיום, החשופים לעוברים ושבים. התוצאה אינה רק פגיעה בפרטיות, אלא גם חזית עירונית רועשת מבחינה חזותית.

ההדמיה מציגה רגע אחד שבו הבניין מושלם אחיד ומסודר. מרגע שנכנסים אליו דיירים, החיים מתחילים להותיר בו את עקבותיהם. וכך הבניין, ממשיך להשתנות מדי יום כתוצאה מהאנשים ההרגלים שלהם וצרכים שלא תמיד נלקחו בחשבון בשלב התכנון. אנשים משתמשים במרפסות כפי שהם משתמשים בכל חלק אחר בבית. הם מייבשים כביסה, מאחסנים חפצים, מציבים רהיטים ומעצבים את המרחב בהתאם לצורכי היומיום שלהם.

הבעיה אינה בדיירים ואינה בחפצים שהם מניחים במרפסת. הבעיה היא בפער שבין החזית שתוכננה על שולחן השרטוט לבין האופן שבו אנשים באמת חיים.

לכן השאלה אינה רק איך הבניין נראה, אלא האם המרפסות השקופות מתאימות באמת לאופן שבו אנשים חיים. אולי סדר הדברים צריך להיות אחר: להתחיל בחיים עצמם, ומתוכם לגזור את תכנון  הבניין. או כפי שאפשר לומר בפשטות:  סוף מעשה באנשים תחילה.

לתגובות שלחו מייל