בונים לגובה. אבל מי מתכנן את היום שאחרי?

מנופי ענק  אינם מפסיקים לעבוד ובמרכז ובפריפריה והפיתוח המואץ משנה את קו הרקיע וממלא את הארץ במגדלי מגורים רבי קומות המאכלסים מאות דיירים. אלה אינם רק בניינים גבוהים, אלא מכונות מגורים אנכיות, הכוללות מערכות מורכבות ויקרות לתחזוקה. השאלה היא מה יקרה להן בעוד כמה עשורים, כאשר המערכות יתיישנו והניהול שלהן יהפוך למורכב יותר?.

אנחנו בונים לגובה, אבל עדיין כמעט לא  מדברים על מחזור החיים של המגדלים ועל עשרות השנים שבהן איכות התכנון נבחנת במציאות. ומה בנוגע לחיים בתוך המגדלים האלה, איך ילדים גדלים בבניין של מאות דיירים? איך נוצרת קהילה אנכית? מי אחראי על המערכות שמאפשרות לחיים האלה להתקיים?

בשונה מבניין נמוך, מגדל מגורים הוא מערכת מורכבת של מעליות, משאבות, מערכות כיבוי, אספקת מים ושטחים משותפים. החיים של מאות אנשים תלויים בכך שכל המערכות האלה יפעלו באופן תקין לאורך זמן. אך מדיניות התכנון מקדמת ציפוף ובנייה לגובה, בעוד שסוגיית הניהול והתחזוקה של מגדלים אלה עדיין אינה מקבלת מענה מספק.

ההנחה שמדובר בנכסים פרטיים ולכן הדיירים יכולים לנהל אותם באמצעות ועד בית במתכונת המסורתית אינה מתאימה למציאות החדשה. מערכות כל כך מורכבות דורשות ידע מקצועי, חברות ניהול מתאימות, תוכניות תחזוקה מסודרות ופיקוח בסיסי.

כיום אין עדיין סטנדרטים ברורים לחברות התחזוקה של מגדלים אלה ולתוכניות התחזוקה שעל פיהן הן אמורות לפעול.גם לדיירים אין את הידע והכלים לפקח על הניהול. התוצאה עלולה להיות הזנחה והתדרדרות של מבנים שלמים, ובהמשך גם של המרחבים העירוניים הסובבים אותם.

מחזור החיים של מגדל מגורים אינו כולל רק את התיישנות המערכות, אלא גם את האופן שבו יתוחזק וינוהל לאורך זמן, ואת הקהילה והחיים המשותפים שיתפתחו בו.

לכן השאלה אינה מי ינהל את הבניינים ביום יום, אלא כיצד יוצרים מסגרת שתבטיח שמגדלי המגורים שאנחנו בונים היום יישארו בטוחים,  מתפקדים וראויים למגורים גם לאורך זמן.  

לתגובות שלחו מייל