מגדלים שנועדו לגעת בשמיים, אך נדמה שהם דווקא מצמצמים את מקומו של האדם. הצילומים חושפים מרחב צפוף, אחיד וחוזר על עצמו, שבו האנושיות הולכת ונעלמת. זהו דיוקן של עיר מודרנית שמאבדת בהדרגה את זהותה, את האינטימיות שלה ואת הקשר האנושי שהפיח בה חיים.
...."מביט מהחלון ולא רואה כלום
רק ג'ונגל בניינים כל האופק חסום
שוכב לישון בשביל לחזור ולקום
עוד נצחון במלחמת הקיום....." 'רק בן אדם', שלום חנוך
"..... במהלך היום חשב לאינג ללא הרף על רב הקומות, שאלף המכסים שלה הולכים ונפתחים פנימה בזה אחר זה..... המעליות הנשאבות מעלה ומטה בפירים הארוכים דמו לבוכנות של לב.
הדיירים הנעים לאורך הפרוזדורים היו תאים במערך העורקים, והאורות בדירותיהם הנוירונים במוח.... בנין הדירות הלך ויצר טיפוס חברתי חדש. היו אנשים שמצאו סיפוק במגורים ברב הקומות. שלא התעוררה בהם התנגדות כלשהי לנוף הסתמי של פלדה ובטון.....הם היו הראשונים שרכשו מיומנות בסוג חדש של חיים במאה העשרים המאוחרת". בתוך: "רב קומות". ג'ימס גרהאם בלארד
