סוף תכנון באנשים תחילה

האדריכל הדני יהן גהל אמר את המשפט הבא:

First life, then spaces, then bulidings – the other way around never works

לטעמי, המשפט הזה מתמצת בקצרה איך אמורים להיות סדרי הקדימויות של תפיסת התכנון האורבני. נקודת המפתח צריכה להיות מה שמתאים לחיי האנשים, אחר כך למרחב ולבסוף לבניינים.

משפט זה עולה במוחי כל פעם שאני עוברת ליד הבניינים הגנריים הממלאים את כל הארץ ואני תוהה איך ולמה התפתחה האופנה של מרפסות הזכוכית השקופות. איך האדריכלים שתכננו את המרפסות השקופות לא הבינו שההדמיה על שולחן השרטוט מייצרת מראה אחיד, אסתטי ומעניין אבל בחיים כמו בחיים יש מציאות והיא לעיתים מייצרת משהו שונה מההדמיה.

במרפסות השקופות גרים אנשים שמניחים במרחב הזה את הסמלים של החיים שלהם, חשופים לעין כל מי שחולף ברחוב, במציצנות אנושית טבעית. התוצאה הוויזואלית היא גיבוב סימנים של פעילות אנושית ישראלית: מסתור במבוק, מתקני כביסה, רהיטי הפלסטיק, בריכת שחיה לילדים ועוד סמלים של פעילות אנושית המספרים את סיפור הדיירים במקום. כמו הדוגמה בצילום שצילמתי בבאר יעקב אבל יכולתי לצלם בכל עיר אחרת.

סימני החיים האנושיים מעניינים אולי בספרים, למשל בספרו של ז'ורז' פרק "החיים הוראות שימוש". בספר הוא מסיר את חזית הבניין הפריזאי שבו חי יותר מחמישים שנה ומתאר בפרוטרוט את החדרים הקדמיים הנגלים לעין, את התכולה שלהם וסימני החיים האנושיים של דיירי אותה דירה בהווה ובעבר. סימני חיים אלה מאפשרים לו להציג פסיפס מעניין של סיפורי חיי אנשי פריז ושל מאפייני הבית והחיים שלהם במאה הקודמת.

אבל מה שנכון ויפה במציצנות ספרותית, במחקר סוציולוגי או בהדמיה אדריכלית, לא בהכרח יפה ונכון בחיים. בחיים אובדת הפרטיות ונוצר רעש וגיבוב ויזואלי חסר אסתטיות, שמעלה את השאלה המתבקשת - מתי תחלוף האופנה הגרועה הזו?