עבור רוב דיירי שכונות המגורים בכל רחבי המדינה, הצורך לחנות ליד הבית, והחשש שלא יהיה מקום פנוי אחרי שעות של זחילה מתסכלת בפקקים, הוא מקור לסבל יומיומי. תכניות לאירוח משפחה או חברים הופכות גם הן למקור דאגה, תסכול והתכתבויות אינסופיות בקבוצות הווטסאפ של הבניינים בנוסח "למי יש חניה פנויה?".
אז מה עושה משפחה ישראלית ממוצעת בעלת כשלש מכוניות אם לא מוצאים חניה מסודרת ולגיטימית? המראה הנפוץ בשכונות המגורים הוא השתלטות של המכוניות על השטח הציבורי ש כבר הפכה להיות "מחלה כרונית". מכוניות חונות על מדרכות, איי תנועה ותחת כל עץ רענן תוך שהן מקשות על הולכי רגל להשתמש במדרכות. תופעה שמגובה לא פעם במדיניות עירונית שקטה כאשר ראשי רשויות שמקבלים אינספור תלונות, מנהלים מדיניות עמומה של אכיפה עם סובלנות יתירה בגלל זעם התושבים.
ומה עושה עולם התכנון במקביל לעליה המתמדת בכמות כלי הרכב בישראל והתדרדרות התחבורה הציבורית בארץ?. תחבורה ציבורית שגם כיום היא במצב ירוד מאד (בלשון המעטה), לא יעילה ולא פועלת בכל ימי השבוע (כולל שישי ושבת). עולם התכנון פוסע באופן נמרץ להפחתת מקומות החניה המוצמדים ליחידות המגורים המתוכננות עד מצב של אפס מקומות חניה לדירה (מה שנקרא "תקן חניה" 0 ) ובמקביל מקדם תכניות לפיתוח מיזמי הסעת המונים. אלא שבמציאות אין תיאום בין מועד הקמת שכונות מגורים ובהם אלפי יחידות דיור ובין הקמת מיזמי הסעת ההמונים בישראל. הקמת מיזמים אלה נמשכת יותר מדי שנים, ובניית ואיכלוס בנייני המגורים ושכונות מרובות הדיירים, נשלמת הרבה מאוד זמן לפני שהמענה התחבורתי הופך לזמין ואפקטיבי. במציאות שנוצרת כאשר תחבורה ציבורית היא לא תחליף יעיל ומהימן לשימוש ברכב הפרטי, מצוקת החנייה מחריפה יותר ויותר.
מעגל הקסמים הזה שלא גומל את הציבור משימוש ברכב פרטי , הופך את חיי התושבים לסיוט יומיומי, מעמיד את ראשי הרשויות במסכת לחצים בלתי אפשרית להוספת מקומות חנייה ומפקיע את המדרכות מאוכלוסיית הולכי הרגל, בעוד שגורמי התכנון מספרים לעצמם שהם מחוללים שינוי בהרגלי התנועה של הציבור.
ועל כך נאמר : בואו לא נקלקל סיפור טוב עם עובדות.
Comentários